תורת הקבלה מגלה ומלמדת את ההקבלה והסימטריה הקיימת במימדים השונים של המציאות, כגון בין הגשמי לרוחני, בין האנושי לא-להי, בין ה'מיקרו' ל'מאקרו', ועוד.

הבנת המציאויות המקבילות, נעוצה בהבנת התהוות העולם מן האינסוף, כפי שמתואר בספרות הקבלה, ספר יצירה, ספר הזוהר, ספרות מקובלי צפת, וחכמי תורת החסידות

אחת ההקבלות, מן המעניינות שבהן, היא זו הקיימת בין מימדי המקום והזמן, ואשר העסיקה לא רק את גדולי המקובלים, אלא גם את חכמי הפיזיקה, הפילוסופיה של המדע, והמטאפיזיקה

הקבלה מלמדת כי מימדי המקום והזמן נוצרו בשברירי השניות הראשונות של הבריאה, מה שאיפשר את יצירת המציאות והיקום כפי שהוא מוכר לנו כיום

אלו תכונות משותפות למקום ולזמן?  למשל, בתיאור מרחב המקום ומרחב הזמן, ניתן להשתמש במונחים מקבילים

המושג של הימצאות במקום, יכול לבטא יחס זמני ויכול לבטא יחס מרחבי, או את שניהם יחד. גם המושג מרחק או מרווח משמש הן במקום והן בזמן.

גם מושג האורך או ההתפשטות, קיים הן במקום והן בזמן, ומכאן שהוא מביא גם להיותם של חלקים בזמן או במקום (מרחק). 

המשמעות המעשית לכאורה, הנובעת מההקבלה בין שני המימדים של המציאות, היא שגם ניתן להגדיר תנועה בזמן ובמרחב הפיזי – מקום

תורת הקבלה מלמדת כיצד יכול האדם, בעל הנשמה הא-להית, החווה תודעה שלמעלה מן הזמן והמקום המוגבלים, לחבר באופן מעשי את התודעה הגבוהה עם המציאות המוגבלת בזמן ובמקום

הקבלה מלמדת על הקשר שבין ששת הכיוונים של המציאות (מעלה, מטה, דרום, צפון, מזרח ומערב) לבין האות ו' של שם י-ה-ו-ה שמספרה 6. מימד הזמן קשור עם ספירת ה'מלכות' המתבטאת באות ה' האחרונה בשם

 י-ה-ו-ה

מכאן, לומדים גם על היותו של מימד הזמן 'נחות' מבחינה מסויימת ממימד המקום, שכן האות ו' מסמלת דרגה גבוהה יותר מבחינה רוחנית מהאות ה', דבר המתבטא בהיותו של הזמן 'מוגבל' יותר מן המקום

בעוד שהמצאו של חפץ במקום מסויים, בפרספקטיבת המקום, הינו בתוקף מלא, אף אם אינו נמצא בעת זו במקום אחר (וזו הגבלתו), או אף אם נמצא גם במקום אחר לפי תיאוריות מכניקת הקוואנטים

הרי שבפרספקטיבת הזמן, הידיעה על היעדרו של החפץ ממקום מסויים לאחר זמן, פועלת חלישות גם בתוקף מציאותו באותו מקום, בזמן הנתון בו הוא עדיין נוכח

מכאן, לומדים על החשיבות המיוחדת לעשיית המעשה הנכון, בזמן הנכון – הטכנולוגיה הרוחנית של חכמת הקבלה, המחברת את האינסוף עם כלל המימדים של המציאות